הסיבה המוצהרת בגינה מצאו עצמן הנשים נוסעות לישראל ועובדות בזנות, הנה מצבן הכלכלי הקשה של משפחותיהן במדינות המוצא והיעדר מקומות עבודה שם. רבות מן הנשים ניסו להשתלב במעגל העבודה, אך השכר הזעום לא איפשר חיים, פשוטו כמשמעו.

הנשים הורגלו לעבודת כפייה, ללא יכולת להביע את רצונותיהן ולו הבסיסיים ביותר (מזון, שתייה, שעות שינה, חופש, שכר). הן אומנו לשרת את גחמות "בעל הבית" ולעשות כדבריו בצייתנות ללא שאילת שאלות, תחת איומים ותוך פחד מתמיד, כי יוסגרו למשטרה ויגורשו מישראל. חשוב לציין, כי מפאת גילן הצעיר של חלק מהנשים השוהות במקלט, העבודה בזנות היוותה עבורן הניסיון התעסוקתי הראשון. מכאן שבאופן לא מודע מוסדה תפיסה מעוותת לגבי מערכת היחסים בין מעסיק לעובד ("בעל בית"). קצתן אף בארצות מוצאן, לא זכו הנשים ליחס הוגן מצד המעסיקים, שניצלו אף הם את הזדקקותן הנואשת לעבודה וכסף. במקרים רבים שכר העבודה שולם בסחר חליפין ולא בכסף (אחת הנשים אשר הועסקה במפעל רהיטים סיפרה, כי קיבלה את שכר עבודתה בדמות מערכת סלון ישנה, אותה היה עליה למכור בשוק תמורת כסף, יחד עם כל שאר העובדים שזכו לגמול זהה).

כחלק מזכויותיהן זכאיות הנשים השוהות במקלט לאשרת שהייה ועבודה זמנית. מכאן נגזרה תוכנית השיקום התעסוקתי, אשר ממוקמת בלב המערך הטיפולי ומשמשת כמרחב להתמודדות עם מגוון סוגיות. מטרות התוכנית:
1. מתן הזדמנות להתנסות תעסוקתית אחרת.
2. מתן מענה כלכלי.
3. הכשרה מקצועית- הקניית מיומנויות אשר בכוחן להרחיב את אפשרויות התעסוקה עם חזרתן למדינות המוצא. במקלט מתקיימים קורסי הכשרה מקצועית כדוגמת מניקור/פדיקור, בניית ציפורניים, איפור מקצועי, יישומי מחשב, אנגלית ועברית.

איתור מקומות העבודה והליווי נעשה על ידי הצוות. כיום, למעלה מחמישים אחוז שולבו במקומות עבודה בקהילה (מסעדות, חנויות, קונדיטוריות, חברות קוסמטיקה וכו').

ההשתלבות במקומות העבודה מפגישה את הנשים עם מציאות תעסוקתית אשר, מאפשרת הזדמנות להמשיך ולסייע כלכלית למשפחותיהן, יחד עם היכולת להתפרנס בכבוד ללא צורך בפגיעה עצמית.